הוא בוכה. הוא צועק, ולא משנה מה הסיבה:
לנו ההורים זה מייצר הפרעה מאוד חזקה. האמת? כל כך חזקה, שאני שומעת הורים מתארים את התסמינים הפיזיים שהם חוים בגוף, למשמע הילד בוכה או צועק.
מה עושים?
דבר ראשון – מפסיקים לדבר על ה"איך" – איך הוא מביע את עצמו (בבכי) ומנסים להבין את ה"למה"- מה תסכל אותו כך, שהוא מגיב בבכי/ צעקות?
כאשר רוב האנרגיה שלנו ההורים, ממוקדת בבכי ובצעקה, אנחנו לא מסוגלים לעצור לרגע ולחשוב מה עומד מאחוריה.
התפקיד שלנו הוא פשוט תרגול בשליטה עצמית, (ואתם תראו שהכלי הזה בלבד, יפחית גם את תופעת הבכי עצמה):
נפסיק מייד לשחרר משפטים כמו "די לבכות" או "די להתבכיין" או "די לצעוק", ונבין קודם כל שהבכי או הצעקה היא תקשורת: הילד מתקשר איתי, מעביר לי מסר: הוא מתוסכל.
כעת ננסה לברר בטון רגוע ככל הניתן (וכן, נתרגל את זה בהכשרה), מה מקור התסכול – נפל הארטיק? נגמרה התכנית? נתחבר לילד ממקום התסכול ונדברר, נתמלל, נגיד את מקום התסכול הזה עבורו, מתוך ההבנה כי הוא עדיין לא מסוגל לדברר את התסכול במילים ולכן הצעקה/ בכי היא הפתרון שלו להוציא את התסכול החוצה.
לא נבקר: "מה העניין? זה רק ארטיק…" ולא נגמד או נקטין את התסכול.
ככל שנשדר לילד שאנחנו איתו בתסכול שלו, הילד ירגיש מובן, שרואים אותו, שהוא חשוב. ורגע ההבנה הזה הוא גם שלב בהירגעות.
נבין שבבכי או בצעקה, הוא מעביר לנו מסר ושככל שאנחנו נדברר ברוגע את המסר – למה הוא מתוסכל וכמה זה מובן, אנחנו בפועל מלמדים אותו דרך הדגמה, איך לדברר תסכולים בצורה רגועה.